החלטה בתיק מ"ח 5639/12 - פסקדין

           לפניי בקשה להורות על משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

ההליכים עד כה

1.             נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו בתקופה שבין 31.3.1988 לבין 10.8.1990 עבירות של תקיפה מינית, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ולפי סעיפים 348(ב) ו-150 לחוק (כנוסח החוק עובר לתיקון 30). באשר לתקופה שלאחר 10.8.1990, מיוחסות למבקש בכתב האישום עבירות של אינוס, לפי סעיפים 345(א) ו-351(א) לחוק; ניסיון אינוס, לפי סעיפים 345(א) ו-351(א) בצירוף סעיף 32 לחוק; מעשה מגונה, לפי סעיפים 348(ב) ו-351(ג)(2) לחוק; ומעשה מגונה בפומבי בקטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ד) לחוק.

2.             המבקש הואשם שבין השנים 1993-1988 ביצע בבת אחיה של רעייתו (להלן: המתלוננת), שהייתה באותה התקופה בין הגילאים חמש עד עשר שנים, שורת מעשים מיניים. על פי עובדות כתב האישום במהלך הקראת סיפור לפני השינה כשהמתלוננת הייתה בת חמש שנים בלבד, החדיר המבקש את אצבעותיו לאיבר מינה; במקרה אחר, עת הייתה המתלוננת תחת השגחתו במקום עבודתו, החדיר המבקש את אצבעותיו לאיבר מינה וגרם לה לגעת באיבר מינו; במספר מקרים אחרים, עת שיחקה המתלוננת בחדרה, החדיר המבקש את אצבעותיו לאיבר מינה וגרם לה לגעת באיבר מינו; בדומה, במספר מקרים בהם הייתה המתלוננת בביתו של המבקש, הוא היה לוקח אותה אל חדר בנו כדי להראות לה חיות שבנו הביא הביתה, ותוך כך הוא היה מניח את ידיה על איבר מינו; במקרה נוסף, במהלך אירוע "שבת חתן" של בת המבקש, הוא לקח אותה לעזרת הנשים בבית הכנסת וניסה להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, אך היא ברחה ממנו; כמו כן, במספר מקרים, במהלך טיול עם כלבו בחורשה שליד ביתו, היה מושיב אותה על ספסל, מחדיר אצבעותיו לאיבר מינה ומוביל את ידיה אל איבר מינו; מקרים נוספים התרחשו עת היה המבקש לוקח את המתלוננת אל מבנה בחורשה ששימש כגן ילדים ומחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה; ובמקרה אחד, בשעת לילה, לקח המבקש את המתלוננת לטיול עם כלבו בחורשה, הוא הוריד את מכנסיו ואת תחתוניו עד הברכיים, חשף את איבר מינו והושיב אותה עליו. באותו מקרה, הצליחה המתלוננת להימלט.

1.             ביום 10.5.2009, הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 5014/08, כבוד השופטים י' אלרון, כ' סעב ו-מ' גלעד) את המבקש בחלק מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הראיה המרכזית שביססה את ההרשעה, הייתה עדותה של המתלוננת, שבמסגרתה גוללה בפירוט את מעשי המבקש. בית המשפט מצא כי עדותה מהימנה עליו, ועל אף סתירות מסוימות שהצביע עליהן המבקש בהגנתו, נמצא כי אין בהן כדי לפגוע במהימנותה. בנוסף לעדותה של המתלוננת, נשמעו מטעם התביעה עדויותיהם של אנשים, הקרובים בדרגות שונות למתלוננת, שלמדו מפיה על מעשי המבקש עובר למועד הגשת התלונה במשטרה. על קבוצה זו של אנשים נמנים הורי המתלוננת, מכריה מהעבודה ומהלימודים ופסיכולוג שאליו הופנתה על ידי הוריה, עוד בטרם גילוי הפרשה, לנוכח מצבה הנפשי. בית המשפט המחוזי נימק בפירוט את הטעמים שתמכו בהתרשמותו ממהימנות עדותה של המתלוננת, וציין כי מצא לה חיזוקים, בין היתר, בעובדה שהיא חשפה את תכניה בפני אנשים שונים במהלך התקופה שקדמה להגשת התלונה, ובעדות הוריה על אודות מצבה הנפשי במעמד חשיפת הפרשה בפניהם.

2.             מנגד, עדותו של המבקש לא נמצאה מהימנה על בית המשפט לנוכח העובדה שהתחמק מלענות על מספר שאלות שהופנו אליו ומחמת היעדר יכולתו להסביר אירועים מסוימים שלגבי התרחשותם לא התעורר ספק.

3.             למועדים שבהם בוצעו המעשים הייתה חשיבות מכרעת ביחס לשאלה באילו עבירות יש להרשיעו. זאת, לנוכח תיקון 22 לחוק העונשין שנכנס לתוקף ביום 31.3.1988, שבמסגרתו שונתה הגדרתן וחומרתן של העבירות הנוגעות להליך הנוכחי. במקרים מסוימים לא היה ניתן לקבוע באופן מדויק את מועד ביצוע המעשים, והתעוררה מחלוקת בשאלה האם המעשים בוצעו עובר למועד כניסת התיקון לתוקף או לאחריה. משכך, נקט בית המשפט בגישה המקלה עם המבקש והניח כי המעשים שלגביהם התעוררה המחלוקת בוצעו בטרם כניסת התיקון לתוקף והרשיעו בעבירות הנתפסות כמקלות יותר, לפי הוגדרתן דאז. בנוסף, בית המשפט המחוזי זיכה את המבקש מעבירה של מעשה מגונה בפני בן משפחה, זאת לאחר שקבע כי מעשה המורכב מחשיפת איבר מינו בפני המתלוננת מהווה שלב מקדמי במעשה של מעשה מגונה, ומכאן שהוא נבלע בתוך העבירה של המעשה המגונה שבה הורשע המבקש.

4.               לנוכח אלה, חולקו התקופות שבהן בוצעו המעשים לשלושה ובהתאם להן הורשע המבקש בעבירות כדלקמן: בתקופה הראשונה - עובר ליום 31.3.1988 - הורשע המבקש בעבירה של מעשה מגונה בקטין; בתקופה השנייה - בתקופה שבין 10.8.1990-31.3.1988 - הורשע המבקש בעבירות של תקיפה מינית ותקיפה מינית בנסיבות מחמירות; ובתקופה השלישית - לאחר יום 10.8.1990 - הוא הורשע בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה בקטין בן משפחה.

5.             ביום 23.12.2009 נגזר דינו של המבקש והושתו עליו העונשים הבאים: שמונה שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, והתנאי הוא לא לעבור עבירת מין מסוג פשע למשך שלוש שנים; ופיצוי למתלוננת בסך 25,000 ש"ח.

6.             לאחר הכרעת הדין, ביקש המבקש להעיד עדים נוספים במטרה להציג אי סדרים שעליהם הצביע בעדותה של המתלוננת. בית המשפט התיר לו לעשות כן, ונשמעו, בין היתר, עדויותיהם של א.א, ראש עמותת בית הכנסת **** שבו נטען כי התרחשו חלק מהמעשים (להלן: א'), ש.ה, שהתקין ספסלים בחורשה שליד בית המבקש (להלן: ה') וע.ד, ראש חוליית נוער בתחנת משטרת זבולון (להלן: ד').

7.             בעדותו של א', הוא סיפר על השינוי במבנה בית הכנסת שהתרחש בשנת 1998. לפי הטענה, בית הכנסת עובר למועד שיפוצו השתרע אך על פני קומה אחת בלבד ששיכנה גם את עזרת הנשים, ורק לאחר השיפוץ נהפך בית הכנסת לבעל שתי קומות כשבקומה השנייה שוכנת עזרת הנשים. בהקשר זה ביקש המבקש להפריך את גרסת המתלוננת שבמסגרתה טענה כי המבקש הוביל אותה במהלך אירוע ה-"שבת חתן" לעזרת הנשים בקומה השנייה של בית הכנסת. במהלך העדות, התברר כי לאותו מבנה היו גם באותה התקופה שתי קומות, אם כי הקומה השנייה לא שימשה לעזרת נשים אלא כאולפנא, ולא היה בידי העד לשלול אפשרות של גישה לקומה. בית המשפט קבע שעדות זו אינה סותרת את עדות המתלוננת. היא הסבירה בעדותה הנוספת שהקומה השנייה נראתה לה כעזרת נשים וכי המבקש הוביל אותה אליה באמצעות מדרגות חיצוניות העשויות מעץ, שעודן קיימות אף בהווה, כפי שעלה מביקור חוזר למקום בליווי חוקרת משטרה שבמהלכו אישר אב הבית כי מדרגות אלו היו שם עוד בטרם נבנה בית הכנסת החדש. 

8.             את העד ה' העיד המבקש במטרה להראות שהספסלים בחורשה שליד ביתו הותקנו אך בשנת 1998, כך שלפי הטענה, לא היו ספסלים מהסוג שעליהם הצביעה המתלוננת במועדים הרלבנטיים לכתב האישום. ואולם, העד הבהיר כי אינו יכול לדעת מה היה מצב הדברים עובר להתקנת הספסלים על ידו, וציין כי ייתכן שהיו במקום ספסלים אחרים שהוחלפו על ידי אלה שהתקין. לאחר העדות, חזר בו המבקש מטענה זו.

9.             העד ד' העיד כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום התקיימה הנחיה משטרתית לסגור גני ילדים ובתי ספר לאחר הלימודים מחשש לוונדליזם. ואולם, לא היה בידיו לדווח בהקשר זה ביחס לגן הילדים השוכן ליד החורשה שבו בוצעו חלק מהמעשים. גם לגבי ראיה זו מצא בית המשפט שאין בה כדי לסתור את גרסת המתלוננת או להביא לביטול הכרעת הדין.

10.          על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה. ביום 6.4.2011 דחה בית המשפט (ע"פ 932/10, כבוד השופטים א' א' לוי, ע' ארבל ו-ח' מלצר) את הערעור לאחר שסקר וניתח את הראיות והעדויות שהובאו בפני בית משפט קמא, וקבע כי "מתבקשת המסקנה כי לא רק שבית-המשפט המחוזי היה רשאי לאמץ את גרסתה של המתלוננת, אלא גם שתוצאה זו מתחייבת מתמונת הראיות שהובאה בפניו. נוסף על מהימנותה של המתלוננת, נמצאו חיזוקים ממקורות חיצוניים למעשים אותם תיארה - במיוחד בעדותה של אמה - והחשיפה המוקדמת של המעשים בפני מכריה, וכל אלה מסלקים את החשש כי מדובר בעלילת שווא אותה בדתה המתלוננת ממניע נסתר" (ע"פ 932/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (6.4.2011) (להלן: עניין פלוני)). כמו כן, נדחה אף הערעור של המבקש על חומרת העונש וערעורה של המשיבה שהופנה כנגד קולת העונש. זאת לאחר שנקבע כי "למעשים שבוצעו במתלוננת נדרשה תגובה עונשית הולמת, אולם כזו שטמון בה איזון בין מכלול שיקולי הענישה. כך עשה בית-המשפט קמא" (שם, פסקה 26).

טענות הצדדים בהליך דנן

11.            ביום 19.7.2012, הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית למשפט חוזר, שבמסגרתה הוא מעלה טענה המופנית נגד השופט י' אלרון והפרקליטה שניהלה את התיק, עו"ד רלי גוטמן (להלן: עו"ד גוטמן או הפרקליטה). לפי הטענה, במהלך המשפט גילה השופט "אהדה ונטייה לטובת עמדת הפרקליטות ונראה כי לא בחן את עובדות המקרה לגופן, כי אם פסק וגזר את דינו עוד בטרם נשמעו הראיות". המבקש מוסיף כי דברים אלו, שהיו בבחינת תחושות בלבד במהלך המשפט, קבלו משנה תוקף, כלשונו, כאשר נודע לו כי בין השופט לפרקליטה נתקיימו "קשרי עבודה קרובים והם קיימו לאורך כל תקופת המשפט פגישות עבודה מרובות, בנושא עליו נסוב הדיון בענייני". עוד מציין המבקש כי השניים היו שותפים "לניסוח הצעות חקיקה שעסקו בשינוי החוק לגבי ניהול משפט בעבירות מין מסוימות בהרכב של דן יחיד במקום הרכב של שלושה וכן בנושא של הערכת מסוכנות של עבריין מין".

12.            המבקש טוען כי לאחר סיום משפטו בבית המשפט המחוזי, פוטרה עו"ד גוטמן מתפקידה לאחר שנחשדה בדיווח שעות עבודה כוזב. דבר המפגשים אושש, כך טוען המבקש, על ידי השופט אלרון במסגרת ההליכים שנוהלו נגד הפרקליטה. את דבריו הוא מבסס, בין היתר, על כתבה שפורסמה באתר האינטרנט של עיתון הארץ (ראו: תומר זרחין "השופט לא דיווח על קשרי עבודה עם התובעת במשפט עבריין מין" הארץ (26.5.2011)). ממשיך המבקש וטוען כי מחקירת נציבות שירות המדינה עולה כי מפגשים אלו נערכו עד לחודש מאי 2010 - החודש שבו ניתנה הכרעת הדין בעניינו. עוד צוין כי המבקש פנה אל השופט (בדימוס) אליעזר גולדברג, נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: נציב תלונות הציבור), פירט את נסיבות המקרה, ונמצא כי אכן מן הראוי היה ליידע את המבקש ובאת כוחו ביחס למפגשים אלו.

13.            המבקש טוען כי מספר נסיבות העולות מעניינו מצביעות על כך שנגרם לו עיוות דין ממשי. לדידו, הרשעתו ניתנה חרף סתירות בעדות המתלוננת, בין עדותה לבין עדויות של אחרים ובין עדותה לעובדות אובייקטיביות בשטח. מכלל האמור, מונה המבקש את אלה: הספסלים בחורשה שלקיומים טענה המתלוננת, התקנו שנים לאחר האירועים הנטענים מושא כתב האישום; התיאור של בית הכנסת כפי שהובא בעדותה של המתלוננת, תואם את בית הכנסת לאחר שיפוצו שנים לאחר התרחשות האירועים מושא כתב האישום; בעדותה בהליך לבירור הראיות הנוספות שהוצעו על ידי המבקש, טענה החוקרת המשטרתית שביצעה את השחזור בבית הכנסת כי המתלוננת הובילה אותה למקום קרות האירוע, בעוד שמקלטת השחזור עולה, כך נטען, השוטרת היא שהובילה את המתלוננת כשהמתלוננת חוזרת ואומרת כי אינה זוכרת דבר; ואב הבית של בית הכנסת העיד כי המתלוננת ואמה ביקרו בו עובר לשחזור, בניגוד לטענתן שלא היו שם מאז התרחשות האירוע.

14.            בנוסף לאלה, טוען המבקש כי ניתן למצוא סתירות בעדותה של האם, בכך שבגרסתה הראשונה היא טענה שאין לה סיבה לחשוד כי קרו אירועים מהסוג הנטען על ידי המתלוננת, ובגרסתה השנייה הפכה את עדותה עד כדי תיאור בגדי המתלוננת בעת התרחשות האירוע. המבקש מלין על כך שעדות השוטר שנגעה לסגירת הגנים נפסלה, כלשונו, משום שאין השוטר יכול להעיד אם גן ילדים מסוים היה נעול ביום בלתי ידוע, ובד בבד בחר לקבל את עדות אם המתלוננת שבה פירטה את צבע המכנסיים שלבשה בתה למעלה משני עשורים קודם לכן. עוד מלין המבקש על כך שבית המשפט לא היה מוכן לשמוע חוקר מטעמו שבחן את הראיות שהוגשו לאחר הכרעת הדין, ואף סירב לקבל את הדו"ח המפורט שהכין בעניין. לאלה מוסיף המבקש, מבלי לפרט, כי בית המשפט הרשיע אותו בשתי עבירות שלגביהן לא הובאו ראיות. על רקע אלה טוען המבקש כי אילו הובאה לידיעתו עובדת הקשר בין השופט לפרקליטה, הוא היה מבקש מן השופט לפסול את עצמו, כך שהראיות היו נבחנות כראוי, והוא לא היה מורשע כלל.